פספוס

אתה יודע
השיחה הראשונה שלנו
מילאה אותי בחום.
הצחוק שהתפזר,
החיוך שלך,
והאמת,האמת
המאירה שלך שהאירה
גם אותי.

אני זוכרת שבשיחות איתך,
הלב דפק,
אבל יותר מכך העיניים שלי האירו
מהאור שהצפת מעליי.
אין לי ספק שאתה תמשיך להאיר
גם אחרי שהלכתי.

פרט אל פרט,
הכל זכור אצלי.
החיוך,המילה,המשפט
ושהשעות שהיינו מדברים
פנים אל פנים
בלי מסכות.
הכל בחיוך מדבק.

תמיד אני זאת השקשבתי,
אך מעולם לא נהנתי
להקשיב כמו אז.
ההקשבה לך
מילאה אותי בטוב
כאילו אני עצמי פרקתי מה שעל לבי.

געגוע זאת לא הגדרה נכונה,
אני לא חשה געגוע.
אני חשה פספוס
שלא נתתי לך להיות
משהו מעבר לידיד.
שלא ראיתי לנכון
מעבר.