פסיפס שלי ושלך/ידידים

זה פסיפס ארוך ומסובך שבונה את עולמי,
שמחליט אם כך או כך אעשה,
ועד כה אתה היחיד ששזור בו,
ששמו מוזכר בנבכי רחמיי.
היית קורא בשמי ומסתכל עליי,
ואני נשבעת, המבט שלך היה בוער,
חם עד שהרגשתי אותו חוקר את כולי,
בולע אותי בלי בושה.
"זה פסיפס חלומות שבונה את הלילה"
זה היה המשפט השנון שלך,
וכמה שניסיתי להבין אותו, לא הצלחתי,
כאילו רצית לשמור את הפרשנות לעצמך.
וכשהייתי מסתכלת עלייך,
לפעמים מבטינו היו נפגשים,
ואז הייתי חושבת לעצמי,
האם אנחנו, ידידים…?