פאזל אשליות
פתאום אני מפחדת,
שאין לנו לאן להמשיך מכאן.
אתה יודע, כאילו מישהו
הציב מחסום באמצע הדרך,
ובטון עצוב משהו
פקד עליי לעצור.
כל אחד צריך להיות הגיבור בסרט של חייו.
ואני מרגישה,
כאילו אני תמיד נמצאת על השוליים.
מתבזבזת בין אלפי קרבות מיותרים,
וסוף אחד ידוע מראש.
מנסה לא לאבד את הראש,
כי מפחיד כאן כל כך-
מבוך מציאות גדול.
איך אני תמיד,
הולכת לאיבוד.
אני רוצה הכל בחזרה.
אפילו,
אפילו אם זה אומר 20 דק' של
ריבים טלפוניים מיותרים.
אומרים שהכל זה עניין של בחירה.
ואני תוהה,
איך הגעתי לכאן?
הרי אף פעם לא בחרתי,
לב שבור לרסיסים.
אני צריכה אותך,
ממש כאן.
כמה תמים מצידי,
יהיה לבקש שתישאר?
אני רוצה נצח איתך.
משהו כזה,
שלא נגמר כשבוקר,
ומשאיר טעם נשיקה של אתמול.
משהו כאן,
היה מקולקל מלכתחילה.
ואני לא יודעת,
איך "לתקן" לך את המחשבות,
או לגרום לך לרצות להדביק הכל בדבק.
אני שונאת את העיניים שלך,
שתמיד נראות כאילו מביעות יותר מידי.
וזה מצחיק בהתחשב בזה ש..
ירוק לא עושה לי כלום.
המצב הזה,
הוא אשליה מנופצת גדולה.
מורכבת מאשליות קטנות שנאספו בדרך..
נאומים גדולים ודקות קטנות.
משהו אבוד מידי.
פתאום אני בטוחה,
אין לנו לאן להמשיך מכאן.
תגובות (1)
וואו מדרגת לחמש