עץ במדבר

לא יכולה לתפוס את המצב
בידיים רועדות,
בגלל שהוא כמו חול,
פשוט נמלט מבין האצבעות.
מידי פעם זה מרגיש יותר מידי,
והעולם קטן מידי מבכדי לברוח.

תקווה,
למה בשבילי היא נעלמה,
רגש שאני לא מרגישה,
רק נזכרת שהיא שם,
כאשר היא נדקרת
שוב ושוב
על ידי מה שקיים,
ולא מופיעה
בשביל לחמם,
או לנחם,
כשקר.

עצבות,
רגש כל כך מוזר,
אבל אני שמחה שהוא שם
במקום הריקנות הזאת
שרק נדבקת לכל דבר,
הוא פשוט נשאר,
ומתבונן בי,
כמו חבר
או אולי כמו זר.

אני רודפת,
אני תופסת,
אני תולשת רגשות,
מנסה בהן לשלוט,
את חלקן אני מרסנת בשלשלאות,
וחלקן אני צריכה לגדל,
כמו עץ,
במשך שנים רבות.

לצאת,
ולהמשיך ללכת.
בחום,
בקור,
בחודשי השלכת והכפור,
וגם כהשמש שורפת את הכל,
ולא נשאר דבר חי,
ואני מנסה ומשמרת את חיי.

ובין כל החול והאין סוף,
אני נותנת לרגשות לשלוט,
ואלו שנעלמו מליבי,
אני זורעת באדמה מתה
ונותנת להן לגדול,
שקועים בעצב ותקווה,
ומחכה
רק מחכה.