ענן שחור

בתוכי יש ענן שחור, ורוב הזמן הוא לא מורגש.
הוא לא מפריע, רק קיים שם בפנים.
הוא מרחף על יד הלב, עובר ליד הבטן.
רק אני יודעת שהוא שם.
רוב הזמן אין לו שום משקל.
רוב הזמן הוא לא מכביד עליי בכלל.
סתם נמצא שם.
אבל לפעמים, פתאום, ללא אזהרה,
הוא נצמד לי לעיניים ודרכו הכול נראה שחור.
הוא נותן לי אגרופים בבטן שמקפלים אותי לשניים,
ולוחץ לי על הלב כל כך חזק שנהיה קשה לנשום.
כמו כל העננים האחרים, גם הוא הופך לפעמים לסערה.
הגשם שהוא מוריד זולג מתוך עייני,
הרוחות מפילות אותי על הברכיים,
הברקים חורכים לי את נפש.
אף אחד לא רואה אותו, חוץ ממני.
גם כשהוא עוטף את כולי ומסתיר לי את השמש ואת היופי בעולם, העולם ממשיך לראות אותי רגיל.
או לפחות כמעט רגיל, כי החיוך שוב לא מגיע לעיניים.
וכמו שהענן הזה תוקף אותי פתאום,
כך הוא גם נרגע, ואני כמעט חושבת שדמיינתי את ההרגשה של המחנק.
אבל גם כשהענן לוקח הפסקה, הוא לא מתנתק ממני.
הוא לא עוזב, לא מתרחק.