עניינים של בחירה

אני מנסה לשכנע את הדמעות,
להפסיק עם המפגן הדרמטי הזה.
הן מצידן, מתעקשות שאני לא באמת יכולה בלעדיך.
וממשיכות לרדת במורד הלחיים.
כל הברור מאליו,
כבר זולג לי מהאוזניים.
אני גועשת.

עשר צעדים קדימה. אחורה.
הם כבר לא אומרים לי כלום.
כל הזמן עמדתי במקום.
דבק חזק מידי,
שנשפך באמצע הדרך.
מחוגי שעון עקומים שתמיד נתקעים.

חלומות קטנים,
על איך תעז ותוכיח לי.
על איך אתה בא ונותן לי סיבות נכונות.
נגמרו לי כל התירוצים הטובים,
כל הפחדים הגדולים.
כל הרגעים שחיים בזיכרון שלי.
כלום כבר לא ממלא,
את הפלח שנקרא אנחנו.
הוא חלול.
וזה רק הלב, שדוקר כל כמה ימים בסיכה.
אתה לא באמת קורא לי לבוא.

יש בי עצב יפה.
ממש להושיט יד ללטף.
לעטוף בחיבוק אל תוכי.
טיפות סערה פנימית גדולה,
על החולצה שלי.
טיפ טף, בוא תנשק לי את האף.
מגע רך של שפתיים.
כמו קסם שמאיר לי את הבטן,
ומושיט לי עוגן.
שעושה את זה קצת בסדר.
הנה עוד טיפה אחת.
ציור שלא נגמר אף פעם.

יש אינטימיות שמשלמים עליה ביוקר.
נגיעות מכחול על הלשון שלי.
אני צובעת אותנו בצבעים כהים..
אנחנו כל הזמן דוהים לי.
אנחנו כל הזמן נמרחים אל הפינות.
בקטנות בקטנות, מטשטשים לי.
אני כבר לא זוכרת,
להזכיר לי.
למה.

נשימות כבדות,
עושות תרגילי אירובי,
באוויר הגדול שפרוס בין אני לאתה.
ערים זרות-מוכרות.
לילות שמביאים לי שקט.
אני כבר לא באמת יודעת מה להגיד בקול רם.
וגם לא כל-כך יודעת איך להגיד לעצמי.
שאולי לכל סוף יש סוף.
שאי אפשר לרצות חיבוק גדול,
כשאתה משלב מולי את הידיים.

יש לי לב קצת שבור.
אולי יש להגיד, מפורק.
חלקי פאזל אבודים שכבר לעולם לא..
יזכו להתאים אל תוכי.
חלל גדול,
שנפער עם הזמן.
חור שחור שאני מנסה וזורקת,
בכל הזדמנות שיש לי..
כל אחד פנימה.

יש בך משהו נכון,
כמעט מנחם.
כמעט אמיתי.
רגש ישן שדיי בקלות,
מלטף אותי מבפנים החוצה.
וטוב לי, לישון לידך בלי חלומות.
לדעת שאתה רוצה להיות לידי,
פה. בכמעט.

אני כבר לא באמת יודעת כלום.
גם לא בערך.
גם סיימתי לנחש.
או לקוות.
אני רק נותנת לגשם הזה,
ללכלך לי את כל הלחיים.
עד שגם הוא יתעייף כמוני.
עד שלא יישאר לשנינו כבר מה להגיד,
או איך.

אני כבר לא מפחדת.
נראה לי.
בעצם, אולי עוד קצת.