עיר מלאה באנשים ריקים

זו היתה עיירה בה כולם כמעט עצובים
הם אף פעם לא שמחים, לפעמים הם כועסים
הם לא בוכים, הם לא נופלים,
הם נשארים עומדים כי הם ריקים

משוטטים חסרי מעש ברחובות רטובים
חושבים על הדברים שאולי היו עושים
והדירות קטנות, כולן זהות
מנקי הרחובות מטטים גופות סנאים רקובות
שום דבר מלבד אנשים לא יכול שם לחיות

בעיר הזאת חיים אנשים מאוד יסודיים
ביסודיות הם חושבים, ביסודיות הם מוותרים
הם מבלים את חייהם בתכנון תוכניות
ובסוף כל יום נשארים בידיים ריקות
ככה זה לחיות בין נשמות אפורות

זה אמנם רק יום, רק שעה, רק תקופה
הם יודעים שבקרוב ירד גשם, או שמש,
ותשבר השגרה
הם יודעים שזה זמני, שהכל יחסי
אבל הערפל מעוור אותם, הוא מוביל, הוא מהפנט

וזה לא אשמתם, זה גם לא אשמתי
הם עשו הכל נכון, הם מכירים את השביל
אבל ענן אפור אפל, משכיב אותם לישון
ולא נותר שם כלום
לא נותר מהם כלום