עולם ללא משמעות

את מזיעה.
מזיעה בכפות ידייך, עגלי זיעה מצטברים על מצחך לכדי עיסה. את מזיעה עד שאינך מסוגלת להבדיל בין דמעות לזיעה, בין כאב לחולשה.
את מזיעה ובוכה. מנסה להוציא את הכאב הפנימי ולהפוך אותו למשהו חיצוני בלבד, למעטפת, לצעיף מחניק ולא לליבה סרטנית המבעבעת בתוכך.
את מזיעה ובוכה והעולם ממשיך להסתובב כרגיל. אף לא אחד לא מבחין, אף לא אחד מישיר מבט.
הינך מוקפת בעיוורים, אלו שאיבדו את היכולת להרגיש. הם נעים מצד לצד, כמו בובות על חוטים, בלי שמץ של זמן, בלי שמץ של מטרה. הם בוהים בך ואת בוהה בהם אך אלו מבטים של רוחות. מבטים רדופי סימני שאלה ומחסור בתשובות.
אין לך משמעות. אין בהם משמעות.
מדוע ולמה.
למה ומדוע.
את מוקפת בהמון ואת לגמרי לבד.
כלואה בעולם שבין עצמות גופך, לכודה בכלוב של עורך.
את מזיעה ובוכה.
אבל לא רק את. גם הם. בוכים מבפנים. מדממים ושותקים. ואף אחד לא ידע. אף אחד לא שם לב.