עוד יום

עוד יום עובר, אבל משהו חסר.
החיוך של לפני, שהופיע אצלך כמבטיח שתחזור.
החיבוק האחרון שנתת לי לפני שהסתכלת לאחור.
ובאותו היום, לפני מספר שנים,
לא חזרת לחבק אותי.

לא חשבתי שאצטרך לראות את תמונותייך על שולחני.
נרות נשמה העוטפות אותי בחום שנותר.
איך אצליח לחיות עוד יום עם המבט הזה…
שאני מנסה לחקות, אך עדיין הדמעות שוטפות אותו שוב ושוב.

עוד יום עובר, אבל באופק אותך אין.
מסתכלת אני על ענן, ורוצה שתביט עליי אתה.
אבל זה לא יקרה, זה כבר עבר.
עד כמה שידעתי שדבר זה היה יכול לקרות, לא האמנתי שאתה תהיה מספיק אמיץ כדי לגשת לנשימתך האחרונה, כשהבטחת לי בשתי מילים. בשתי מילים קצרות.
שאתה תחזור.

פרחים מעטרים אותך, ואני ילדה קטנה, בוכה.
אבל הפעם אני לא בוכה על סוכרייה שנפלה על הרצפה.
אני בוכה עלייך, שנפלת אתה.
צורחת אני בנשימות כבדות את ההבטחה שלך.
שאתה תחזור.

שתחזור להעניק לי את חיוכיך, את חיבוקך האוהב. ששמר עליי.
ועכשיו, רק בין העננים, השומר שלי שזה אתה, שומר עליי מכל רע.
ושומע אותי עוד פעם. בוכה.