עבר הווה עתיד. כלא הרגשות
עבר הווה עתיד
כלא הרגשות
מה ההבדל בין גטו ורשה לבין כלא ישראל לבין האדם עצמו? . גטו ורשה זה היה. כלא ישראל זה הווה. ואתה.. אני.. כלומר.. אני.. אני עבר הווה עתיד. עבר הווה עתיד של כלא. עבר הווה עתיד של כאב. של רעב. של חברים עבריינים. של עצמי. פוגעת? לא פוגעת? . פוגעים בי? לא פוגעים בי? בתוך סיפור על ילדה קטנה ומפוחדת, רעבה, מהלכת לה ביער בורחת מהנצים. אני קוראת. קוראת וכואבת, ובוכה בלב בשבילה. בשביל ילדת העבר שכאבה שרצה וברחה. שאיבדה. אמא , אבא, אחות, הלוקים!!. היא צועקת. הלוקים! היא בוכה. ואני קוראת.. קוראת ולא בוכה אבל כואבת. דמעות לא זולגות כי כבר זלגו. וזה לא אני !. אני אומרת. זה.. לא.. אני.. אני שואלת? . אז.. מי אני ומה אני?. עבר? הווה? עתיד? חלום? או גורל כתוב וידוע , חרוט על הסלע? גלוי וידוע לאבא?. או.. שניתן לשנות. צריך בכלל לשנות? . אולי מחשבותיו טובים לי? אולי זה רק זמני הכאב שהוא מסב לי?. אולי.. אולי.. אולי.. . סימן שאלה. קשת גדולה של סמנים שעומדים מעל לראשי, שמעטרים את ידי. שעון שמצלק את יד ימיני מזכיר לי שהזמן אוזל. צלקות שמעטרים את יד שמאלי. מזכירים לי את שאיפת מותי. ילדה קטנה רצה בורחת מהנצים, על ידה צלקת, מספר. היא שונה ממני כן!. האם היא שונה ממני? בכלל. כן! היא שונה!. כי ילדה בורחת מהנצים. היא בורחת בשאיפה לחיות ולהחיות, לשנות, ולחלום חלומות. להתחיל מחדש. לשקם הריסות. לחפות על אובדן. לברוא מחדש אהבה בלב כואב מלא שחור וכאב, נוטף דם וזועם. "להתחיל מחדש!". זאת שבסיפור אמרה. "לא הוותר!, התנקם!" היא הוסיפה לומר. אבל אני.. . אני לא נוקמת. ולא לוחמת. אבל כן אוהבת, כן מצולקת. וכן רוצה לוותר.
"לא נוותר עליך!" אמרו יקירי. אבל גם הם באים והולכים שואפים וכואבים. ועכשיו אני לבד. לבד ומרגישה בודדה. בודדה באיזה תא מבודד. התא שבלב שלי. בוא אני כלוא. מי תוכו אני חולמת, מפסנטזת, שואפת. חובת העבדות. הסבלנות. אורך רוח. להבין, לתת, לוותר. לשים את עצמך בצד למען האחר. חובות. המון חובות ומעט זכויות. המון כאב, פחות פחות! בכיות. המון אוהבים, מעט תומחים, הרבה נתמחים. והכלא? . הכלא הוא לא כורס. גם אם הדחוף את עמוד התווח חזק חזק. לא הצליח לשבור את הכלא. והלב. לב בשר ודם.. כואב שבור זועק. סגור. עבר. הווה. עתיד. סיפור. חלום. פנטזיה. מציאות. אוהב. טועה. אוייב. רגש. רובוט. כלא לוהט. כלא הרגשות. סיפור של ציור . ציור מוכתם בדם. דם אדום. דם הכאב השיגעון. השיגעון שלי
תגובות (8)
מממ…אני מבולבלת.
כלומר, מה עליי להגיד?
מה בכלל יש לי להגיד?
אני תמיד שמחה לבקר אותך בכלא הזה, ולהוציא אותך לסיבוב גם אם זה בחצר בית הסוהר:)
אני אגיד לך מה להגיד אנדרי. פשוט תגידי שאת שמחה שסוף סוף הצלחתי לשחרר מעט מהרבה כול כך שעסור בתוכי בפנים. סוף סוף הצלחתי לכתוב משהו יאיי!. ואני ממש שמחה שקראת. אבל את יודעת יותר מאחרים שזה כלום לעומת מה שסגור שמה עמוק. ואני מנסה כמו שרואים אבל יש עוד הרבה אם יש לך תקווה כמובן עבודה. חח בקיצור המבין יבין. לב יו אני אוהבת אותך 3>
חחחחח…האמת שלא הרגשתי שמחה כשקראתי את זה.
הרגשתי…כאילו…לא את. לא את כתבת את זה. וזה בעצם נכון, כי את…נוטה להיות סגורה. וכשאת משתפת ומוציאה, זה נדמה לי כאילו זו לא את. אני אוהבת את שתיכן חחחח.
אני יודעת…אני יודעת…תקווה, עבודה…ואת?
ה.ם את צודקת. בעצם. אני .אני. את זוכרת את השורות הראשונות?. לא כיוונתי אבל אם חושבים על זה. הכפלתי בכוונה "אני" בלי לדעת למה. אולי יש באמת שתי אני חחח. לא יודעת. לכן תייגתי בילבול חחח
"הכלא הכי גדול שבני אדם חיים בו הוא הפחד ממה שאחרים יחשו עליהם."
-השורות הראשונות הזכירו לי את הציטוט הזה [הוא משהו בסגנון, אני לא זוכרת בעל פה לצערי] ואני לא זוכרת מי אמר אותו.
בכל אופן, זה כן העביר רגש [כי כתבת את זה עם רגש, דאאא] ורואים שאלו רגשות שהחזקת המון זמן כי זה יצא נורא מבולבל, כאילו הכל התפרץ והקורא נלכד בתוך סערת הרגשות שיצרת.
הקטע עם הילדה שבורחת מהנצים [התכוונת לנאצים מהמפלגה הנאצית בכוונה של שואה או לנץ בקטע של ציפורים? נראה לי לשואה אבל כתבת נצים אז…] לקח לי המוווווון זמן להבין ממה היא בורחת. חשבתי מעצמה, בצורה נפשית, ואז גם מהסובבים אותה עד שבאו הנצים בקטע ונפל לי האסימון שזה גם מילולית]
הרעיון מקסים, היו לך יותר שגיאות דקדוק מכתיב [טעויות פעוטות בין זכר ונקבה, אפרט אם תרצי] הכתיבה… אין לי עמדה אחת לגביה.
מה עבר עלי כשכתבתי תגובה כזו?
מ עובר עלי היום?
אני מאשימה את המורה ללשון בהכל.
פשוט… תתעלמי. "סערת רגשות" כאילו אני פסיכולוגית… חא. באמת, כתבתי מגילה של שטויות.
לא ליז כתבת דברים נכונים ושנותנים חומר למחשבה. ובקשר לנאצים כן הכוונה לנאצים ולא ציפורים. אבל כתוב ברציתי להוסיף סליחה על השגאיות. אני עם בעיות כרויות של שגאיות פשוט אין לי כבר כוח לכתוב את השם המוכר והמוסבך יותר שמגדירים כמוני על ידו.
זה כן מאוד נגע בי אלייך אבל אני מאוד סובייקטיבית כי הרגשתי 'אותך' בקטע הזה ולא התייחסתי לקטע ולעצמי כאל שני זרים. אני חושבת שאולי מבחינה אובייקטיבית זה קשה למישהו להבין.
אבל בגלל שאני גם מכירה אותך אני יכולה להגעד שזה מדהים ושנגעת בי במקום כואב. זה היה מבחינתי כאילו את מדברת ואומרת דברים. ומה שאת אומרת מה שעובפמד מאחורי זה והמסר זה משהו שכמעט בלתי אפשרי להעביר מילולית. זה… אטך אני לא אצליח להסביר. אבל אכן עשית כאן משהו משמעותי עבורי