עברתי את הגבול

אני מרגישה שלא הבנתי עד הסוף על מה זה מדבר, או מה הכיוון הכללי, אך משהו בזה סוג של מדבר אליי, אם זה נשמע הגיוני(?).
הכתיבה פה עמוקה ויש בה משהו כנה ועצוב ופצוע, כאילו אנחנו באמת מדברים על גירוש כלשהו, של זיכרונות, של מקום או של גם וגם. אולי אני טועה, לא יודעת, אבל אני רק יודעת שאני מרגישה שיש כאן משהו גדול יותר ובכל פעם שאני קוראת את הקטע מחדש זה שולח לי גל של אנחה עצובה וגורם לי לקרוא את הכל מההתחלה.

מתנצלת אם התגובה שלי לא שווה הרבה, אבל הרגשתי צורך להשאיר אחת, כי באמת שאהבתי את הכתיבה והמבנה.

מצויין! אנחנו ממשיכים לחיות כאילו לא רצחנו, לא גנבנו, לא רמסנו, לא חטאנו. ממשיכים ללכת בשביל החיים הדפוק הזה בלי לשמוע את קולות העבר, ואם אנו שומעים אותם, זה תמיד מרמז על כך שמשהו לא בסדר איתנו ואנחנו צריכים עזרה פסיכולוגית. זה נורמלי הרי, לסגור הכל בארון קבורה כדי לא לשמוע אותם צועקים.