ספינה טובעת

היא לא ישנה בלילות.
איך שכל הראש שלה,
מתמלא ענן של זיכרונות וסימני שאלה.
ומטפטף לאט לאט אל השפתיים.
והיא, כבר מזמן מכורה..
לכל המלוח הזה.

יש בה כל-כך הרבה,
לילות לבנים.
היא מבלה אותם,
בתוך אוטוסטרדה שלמה של מחשבות הרסניות.
הן בולעות את כולה.
אלפי מילים אבודות,
שבורות בצידי הדרך.
מישהו תלש מהמקום,
את כפתור הסטופ.

ובבוקר היא נרדמת.
וחולמת שהיא ישנה ישנה ישנה
עד שכל הגוף שלה הופך לליקריץ אדום
כזה עם סוכר על כולו.
וכמו פלסטלינה רכה,
אפשר עכשיו לשחק בה.
כל צורה תתקבל.
רק בחום.

יש סביבה קירות שרועדים בשקט.
הם מכים בה געגוע.
והיא שוכבת, בוהה בתמונות בפיתוח מבריק..
מדמיינת איך זה מרגיש בידיים.
איך בוערות השפתיים,
כשמישהו גורם לה לחיוך שלה לזהור
וצובע לה את הלחיים בבורדו.

היא יכולה לראות אותם,
ממש פה לידה.
מחליפים את הדובי.
חיבוק גדול גדול,
שמזכיר לה שאין לה לאן לברוח.
שאין לה ממה. שאין לה ממי.
אנשים כאלה, שתמיד גרמו לה להישאר.
ואז הלכו.

היא מרגישה,
שמישהו גנב ממנה משהו חשוב.
ושהיא איבדה בעיקר..
ים שלם.
של דמעות.
איך שהיא הלכה לגמרי.
לאיבוד.

והלב הקטן שלה לרגעים,
עוד קצת נשבר.
סדקים סדקים
שפוערים לה חורים בחזה.
והיא חושבת לעצמה,
איך עוד רגע, רק עוד רגע..
ותתפרק כולה.
תתקלף ותתפורר.
והלאה.
היא כמעט בטוחה.

היא כבר לא מצליחה לתפוס.
וגם לא לשחרר.
והמון שתיקות ארוכות,
מרמזות על רעש שמחריש את האוזניים, מבפנים.
היא כבר לא באמת ילדה,
ואי אפשר לעבוד עליה..
עם סיפורים נוצצים על מה שקורה לחלומות.

כל הקלפים דהו
כבר מזמן
והיא לא מזהה את המלך.
וגם לא כל-כך מזהה את עצמה.
מראה חדשה ונקייה בפינת החדר.
היא מפחדת להושיט יד
ולראות איך השלולית מטשטשת.

גשם כבד ששומעים,
גם כשסוגרים את כל החלונות.
כבר קר לה ממש בכפות הרגליים.
היא לא טובה בלצוף..
בכל הלבד הזה.

בוא אליי.