סליחה…

סליחה, אני יכולה להישאר כאן קצת?
מבטיחה לצאת בדיוק בזמן
הכלב שלי חמוד
ובכלל לא מסוכן…
יש לי תמונה במטבח…של מדונה
אני קצת בהיסטריה,
מצאתי אותה בחוץ ליד הפח
אתה אומר, ומוסיף:
את שומעת? תיזהרי, זה שביר
מאז היא על הקיר,
ואני שומעת אותה צועקת עלי
לא שרה למעני חלילה…
או שרה איתי ביחד
כן…כן אני שומעת,
איזה פחד…
ניידת של משטרה
שוב הצילה אותי אתמול
דקות לפני שהלילה נגמר,
ויש לי הרבה מה לומר
כן…יש לי הרבה מה לומר
אבל אני פותחת את הפה
והמילים לא יוצאות, הקול שלי נעלם
הגרון שלי חונק
אני יודעת מה אתה חושב עלי
אתה אף פעם לא שותק.
לפעמים אני בורחת,
צוללת לעולם של חלומות, אני בת ים
מעכשיו קוראים לי אריאל
הכי מאושרת בעולם…
ועל החול החם…
ג'ינס שחור, עם פתק לבן לידו
השם שלה והטלפון
אותיות ארוכות, מסודרות
לא איכפת לי…באמת…
אני מוקפת חברים, דגים…
בין הגלים
זה רק הקול שלי שלא יוצא
שהיה שקט כל השנים.
אז יש שם מישהי
שחושבת מחשבות עמוקות…
מה כל כך מיוחד במחשבות עמוקות?
היא מצחיקה? היא אמיתית ומחבקת?
היא מכילה? היא שותקת?
היא תשכב על פסי הרכבת?
עייפה, מחייכת, בוכה, עטופה
צועקת, לוחשת, איפה האהבה?
איך זה בתור מחשבה?.
צעקות נבלעות בתוך כוס קפה מנייר
הבוקר עלה, זורח, מכריח אותי להיות
אתה חושב שיש מקום כזה
שאליו הולכות כל הצעקות?.
שנים יעברו, האם עדיין אמתין,
למישהו אחר שאותי יבין.
אעמוד חשופה, נטולת יופי,
המון עננים של כתום
חנוקה מדמעות, חצי סיוט, חצי חלום.
אני לא אוהבת את הדרך
בה אתה מדבר איתי
עיניים מתמקדות על שפתיים
ידיים אוחזות בי
חזק מידי.
הגוף שלי זוכר כל פעם שכאב,
מה אתה אומר עלי עכשיו?
אימא שלך מופיעה בדלת, שמלה שחורה
מאיימת, מחייכת, מלטפת חגורה
אתה ילד…אתה בן שבע, שוב…
וכבר אין אף אחד מאחורי
עכשיו אתה תיכנס לנעליים שלי.
כולם מסתכלים, כולם רואים
ואין אפשרות להסתיר
אני יכולה לשמוע אותם כל הזמן
אתמול, היום, מחר…
כעת…
לא איכפת לי…באמת.
אני שם בין הגלים
זה רק הקול שלי שלא יוצא
שהיה שקט כל השנים.