סוף טוב

לא, אני לא רוצה סוף אמיתי.
אני לא רוצה משהו מציאותי.
אני רוצה סוף שמח.
סוף מזויף.
אני רוצה משהו להיאחז בו, להיאחז ברגע שאני נופלת.
חה חה.
מצחיק.
הדימוי הזה.
להיאחז במשהו, כי אנחנו נופלים כל הזמן.
קיטשי כבר, לא?

לא, אני לא רוצה את החרא הזה שאתם מוכרים.
אני כן רוצה דברים אמיתיים.
אני רוצה פרצוף שמסתכל עלי, במקום להיות קבור בתוך הטלפון.
בתוך החרא הזה שהמציאו לנו,
שאפילו אני, המודעת מכולם, לא מודעת מספיק.
ואני יודעת שאני לא מספיקה
ואני יודעת שזה לא מספיק.
ואני גם לא יודעת.
לא יודעת כלום.
לא יודעת מה משמעות החיים
לא יודעת מה זה הדחף הזה להיות פילוסופית כל הזמן.
אבל אני יודעת.
מה אני יודעת?
דבר אחד. בוא נקווה שהוא מספיק.
מה אני יודעת?
אנחנו נאחזים באהבה הרבה יותר מידי.