סוף העולם שמאלה

אני זוכר שראיתי אותך,
ישבת שם על הרצפה באחת מסמטאות המעוקלות,
אחת קטנה כזאת שהתפצלה לה
מתוך הרחוב הראשי.
ישבת שם בשקט וציירת על הרצפה בגירים.
אני הייתי מנותק מהעולם,
עם אוזניות באוזניים,
אז לקח לי זמן לשים לב לאומנות שלך.

בהתחלה דרכתי עליה בטעות,
עכשיו אני ממש מצטער על זה,
אבל הנשר שלך שבדיוק באותו הרגע,
שקדת על המקור שלו,
נמרח ויטשטש קצת בפינות
בגלל הרגליים שלי.
התכופפתי, המחשבות שלי
לא הצליחו להתמקד בך,
וכרגיל התמקדתי בעצמי.
הן טסו על מאתיים קמ"ש,
טוב רע, טוב רע,
כמו ברכבת הרים,
ואתה והציור שלך
שימשתם כמעין מדיטציית רקע
לכל הטירוף הפנימי שלי.

תוך כדי הסרט הרגיל,
באיכות HD,
משוחזר לו לאט לאט,
וב-Zoom in מחריד
רגעי הפרידה כמו סרט מקוטע

שנלחם ונאבק בדם
להישאר בתוכי,
בתוך הזיכרון שלי
לשבש את כל המערכות.

אני אני חושב על ארבל,
אני סובל וסובל,
אני מתפלל ומתפלל,
שזה הסתיים כבר,
לא רוצה לראות את הסרט הזה
בפעם ה-2,000,
ואתה אתה מצייר.

אתה יושב שם בשקט,
ויוצר לאט לאט,
חיים עוד קו ועוד נקודה,
והציור קורה ומתרחש,
וחי ואמיתי מול עיניי,
ואני אני כל כך סובל,
שאני בקושי מסוגל להסתכל,
וחושב רק על ארבל.

ואז מישהו ישראלי זיהה אותי מאחור,
כנראה בגלל התיק הגדול של גולני,
הוא התקרב עם שיער פרוע והרבה נמשים,
וצעק לי בחיבה "גבר תסתכל! תראה מה הוא מצייר! על הרצפה ותראה איזה אומנות!
את זה אפשר לראות רק בסוף העולם שמאלה…"

רק אז שמתי לב שלציור הנשר שלך,
התווסף עץ גדול ויפיפה עם קן ושלוש ביצים.
האיש המנומש התקרב עוד קצת,
והניח חופן קטן של מטבעות ליד הציור,

אם להתחשב בעובדה,
שאנחנו לא מכירים,
הוא היה מוזר
ודיבר הרבה יותר מדי.
"אני אשר, שנינו יצאנו מהירוק לא מזמן,"
הוא קשקש באוזניי בקול צפצפני
והצביע על תיק הגב של גולני.
"אבל אתה נראה לי למטה,
אולי אתה צריך ירוק מסוג אחר עכשיו…"
הוא חייך חיוך גדול מלא שיניים צהובות
והזמין אותי לבלות איתו את המשך היום.

אז, אדון קבצן בסוף העולם שמאלה,
אתה בטוח לא זוכר אותי,
אבל אני חייב לך תודה,
כי בזכות האמנות המדהימה שלך,
הכרתי את החבר הכי טוב שלי…