נרקיסים

נהמתי שאני אוהב אותך,
מבעד לשנים חלולות של קיום חד גוני.
ליטפתי את העשבים בקולי הצרוד.
זה נשמע כקול חרוש,
מקומט מכאבי שגרה ורגעי המתנה לשלווה.
עיניי טיפחו דמעות עגולות שזלגו על לחיי הלבנות,
ניסיתי לעזוב, אבל כבר הצמחתי שורשים.
והלב מושך את המילים שהשכל מנסה להגיד ולא נותן לדבר.
ואז הבנתי אותך, נהיה לי ברור.
ראיתי חלומות שחלמנו ביחד והגשמנו כל אחד לכוד,
ראיתי אותך משותקת מאהבה רציונלית.
הרצתי בראשי את ההצדקות לכך שנשארנו ביחד,
את כל המבטים הבוערים
הנשמות שהשתרבבו מתשוקה ומתיקות.
היינו שלמים ואוהבים,
מצאתי בך עולם ודרכי מצאת שקט.
שנינו פרחנו מאותה אדמה אני ואת,
צמחנו והיינו יפיפיים,
ואני בטיפשותי וגאוותי בתשוקת אהבה,
לקחתי לך את השמש אהובתי,
פרח בודד מרהיב ומורכן מטה, מצטער.