נעשה את זה קצר

בארץ של סיפורים ועברים מודחקים אני מוצאת לי חדר תפילה.
בבית של דאגות וילדות נבוכות אני יוצאת אל האי הבא.
ראיתי את זה כבר, זה היה שקט וקצר, היו לו שני שומרי ראש ואשה.
הוא דיבר איתי עסקים, הוא עשה לי נעים, הוא הבין שאני פה מבחירה.

ריח עשן וטעם לווי, סוס בלי רגל מתנדנד שם על עץ.
עמוד די גבוה, חזה שופע והיא עוד תכשיט מנצנץ.

הוא בא אליה. הוא עשה את זה קצר.
הם אמרו "יש לו כוח" בלי קול הנאה מיותר.
היא נאנחה ומשכה אותו אחורה, כך צנחו על עצי הדובדבן.

לחיים לחות, שפתיים דביקות, הם הלכו על עד הסוף.
בקצב אחיד, בין שני הבתים, בלי ניסיון על מצוף.

וכמו האיש הזה בסוף שמושך הכל אחורה.
וכמו האישה שאז פתחה את פנדורה.
וכמו קינאה וסקרנות שלא נתנו לה קץ.
כי היא רק עוד תכשיט מנצנץ.
כדי לאסוף ולשמור. ללטף ולחדור.
לתלות על הקיר לכל תושבי העיר.
כזה צפוי, לא ניתן לריפוי, כזה בלום, לקישרה וריתום.