נעצים שקטים

המקלדת מולי שותקת,
בדרך כלל מילים מופיעות,
בדרך כלל דימויים מוחשיים מורגשים,
אבל שתיקה ממלאת את החדר ודף נקרע.

זה נעץ נופל ודף מלא על הרצפה,
מלא בגופי ונפשי.
כתבתי אותו כשלא ידעתי עוד לכתוב,
ושמתי נעץ שתמיד יזכיר לי.

ואני לא נושם או רואה,
כי עיניי מוצפות בזיכרונות,
פעם ראשונה שמטפטף על הדף מים ולא אחרת,
אני מחזיר את הנעץ למקומו כדי לעצור.

אך הדף נשאר על הרצפה
כמו אחרים לפניו, אבל הפעם זה היה אחרת,
זה היה הדף הראשון והנעץ הראשון.
הרבה דפים נפלו אך הנעצים נשארים.

למה?
אני רגיל כבר שהם שם.
החוכמה שלהם כתובה בכאב,
אלו נעצים שקטים.