נעליים
ואף אחד לא יראה את הלב שלי נמתח ונקרע,
ומדמם את כל הדרך מהחזה אל הבטן.
ואף אחד לא יצלע בתוך הנעליים שלי,
את כל הדרך עד לריק המוחלט.
נעליים
פתאום זה הכה בי,
כמה שזה אמיתי.
ואף אחד לא יראה את הלב שלי נמתח ונקרע,
ומדמם את כל הדרך מהחזה אל הבטן.
ואף אחד לא יצלע בתוך הנעליים שלי,
את כל הדרך עד לריק המוחלט.
ורק אני יודעת שזה שוקל כמו 50 טון של סלעים על הריאות.
וכשהוא מנשק אותי, יש לי אבק רגשות מפוררים בגרון,
ואני משתעלת חזק, את כל השקרים הקטנים שסיפרתי לעצמי.
איך הפעם..
זה ייגמר אחרת.
וכולם כבר יודעים, כולם רואים.
איך סיפור הסנדרלה שלי מתמוסס בין גניחה לאנחה,
והוא יקום וילך, גם היום.
ורק אני שטה במעגלים. והמים אין סופיים,
מפה ועד הרגע שאעזוב. אשאיר אותו ערום ממני.
וכל הרגשות שלי יתפזרו כמו זיקוקים בשמיים..
אני נמנעת מלחדור לנקודות הזעירות זהירות,
בקופסת הרציונל המקולקלת שלי.
ושאף אחד לא יערער את החיוך שיש לי בפינה של השפתיים,
או ימחק את המילים על הלשון. יגלשו לי כשהרגע המתאים יחלוף.
בין בתי ספר ריקים, וצריפים מעץ.
הפרקט שלי מתקלף כל עת שהלב שלי עוד ממשיך ליפול מהרצפה והלאה.
ואף אחד לא יבוא להציל אותי מהחור השחור שנפער לי במעמקי העיניים.
והעיניים שלי יהיו חלון לכלום גדול ובולע.
ושעמום דל יבלע לי את הפנים.
אני אחזיק חזק עד שנתנדף.
והרוח תיקח אותך רחוק מנשיקות עד האמצע,
רחוק מגוף מוכר וטעם של שיר.
ואני אשאר ערומה משנינו,
ורק אני אדע שזה שוקל כמו 50 טון של סלעים על הריאות.
תגובות (0)