מתוסכלת מהתיסכול

כול הזמן שאלות,
מציפות, ממלאות,
חונקות, מטביעות.
לא יכולה לסבול את השקט רוצה רק למלא את החלל ברעש.
הרעש שאני עוברת,
הרעש שאני מרגישה.
להרעיד את הקירות,
לשבור קורות.
לצבוע את הכול בצבעים של אבדון.
כי בשביל מה,
למה.
אם זה ממילא נגמר,
למה לחכות רק למחר.
למה לבזבז זמן יקר,
הזמן הכי טוב של כולם.
לשבת בחיבוק ידיים,
כי זהו דרך העולם.
אי אפשר לשנות,
כי יסתכלו עקום.
אי אפשר לעשות,
כי הכול מהווה איום.
כול העולם רועד,
מרגישה את העולם קורס מתחתיי.
מה אם אני לא חושבת כך?
למה אני צריכה לחשוב כי להם נוח?
נופלת, עוזבת.
נותנת להכול להשרף.
כמה זמן הם מצפים שאמשיך,
להעמיד פנים, לחשוב ככה רק כדי לסתום פיות.
אבל אם אני לא רוצה,
אם אני רוצה להפסיק.
אחרי כול צרחה צורמת, כולם פתאום מבחינים.
שלא רק הם,
גם אני לעזאזל קיימת.
אל תנסו לקטוע,
לקטול, ולהגיד שאני לא מבינה.
אלא אתם לא מבינים,
לא מקשיבים,
וגם לא מנסים.