אני חושבת שיש בזה פואנטה. ואני גם יודעת שבסופו של דבר אני אפרסם את התגובה שלי. זה חלק מאיתנו. זו המטרה שלנו. לחלום על זה, לעבור את זה, להסתכל על זה מאחור ואז לחלום על זה שוב. הרבה פעמים גם אני חשבתי למה לעזאזל, אבל אני פשוט ידעתי. זה חלק מהתהליך. גם כי כולם עושים את זה, וזה הופך את זה, איכשהו, לנכון, וגם כי זו הפילוסופיה האישית שלי, ילדה בת שלוש עשרה שעוד לא ראתה כלום שחושבת שיש דברים שאנחנו פשוט חייבים לעבור כדי לבדוק אם אנחנו מסוגלים לעבור אותם ואם לא אז להתראות. גם אם לרגע נראה שלא, זה לא יקרה בחיים, המישהו הזה שם למעלה יצחק לך בפנים ויפוצץ לרגליך את הפעם הבאה.
אני מקווה שהבנתי נכון את מה שכתבת ועניתי לך על זה
כן, הבנתי. אבל אני חושבת שזה הרעיון הבנתי בשיר, ההתייחסות לעונות. אני חושבת שמה שחשוב זה שמה שנשאר בסוף זה אפילו לא זיכרון, אפילו לא לומדים מזה להבא, לא זוכרים את הצבעים של המדרכה העצים והחול, רק טעם. משהו מהומהם שיושב לך על השפה. ואתה לא יכול לשחזר את הצעדים שהביאו אותך לשם, זה כמו אוכל שאתה לא יודע איך הטעם המדוייק שלו יצא בדיוק כזה ומה יש בתבשיל. אני חושבת שזו התוצאה של הסתיו, של הויתור, של התפוגגות המשמעות מהזכרונות של העונות הקודמות. וזה בדיוק מה שמאפשר לנו לחזור עליהן… שוב.
אני חושבת שמה שחשוב זה שמה שנשאר בסוף זה אפילו לא זיכרון, אפילו לא לומדים מזה להבא, לא זוכרים את הצבעים של המדרכה העצים והחול, רק טעם. משהו מהומהם שיושב לך על השפה. ואתה לא יכול לשחזר את הצעדים שהביאו אותך לשם, זה כמו אוכל שאתה לא יודע איך הטעם המדוייק שלו יצא בדיוק כזה ומה יש בתבשיל. אני חושבת שזו התוצאה של הסתיו, של הויתור, של התפוגגות המשמעות מהזכרונות של העונות הקודמות. וזה בדיוק מה שמאפשר לנו לחזור עליהן… שוב. מה אתה חושב?
מה שכתבת גרם לי לחשוב על כך שעונה, למשל האביב של השנה שעברה, חייבת לפנות את המקום לאביב הנוכחי. ועכשיו, כשאנחנו באביב הזה, אין זכר לאביב שעבר. שום דבר היום לא מכיר בכך שהיה מחזור אחר פעם. כל החרקים והפרחים חושבים שהם הדור הראשון בעולם, מגלים ומאכלסים את הארץ. הם יגדלו ויפרחו ויבשילו, ישחימו בקיץ תחת השמש, ויתכלו בסתיו. הגופות שלהם יתכסו במי גשם ועד סוף החורף כל החומר האורגני יתפורר, ללא זכר.
זה קשה ללכת בשדה באביב הזה, להסתכל מסביב ולחפש את האביב שעבר. איפה הוא? בצמח הזה? בשמיים האלה? ברוח הקלילה הזאת? בדבורים שיוצאות מכוורת? זה לוקח הרבה מיומנות למצוא, חצי קבורים מתחת לפסיעות של איזה כלב, את הזרעים של האביב שעבר. ואז לשאול – האם זה זה? האם הדבר המצומק הזה שאני מחזיק ביד הוא כל מה שנשאר מעונה?
תגובות (23)
או… אממ.. . כע. יש בהחלט.
תגובה מעניינת
אני אמרוה לענות לזה? זאת שאלה בכלל? אה, סתם הפ ס י כ ו ז ה שלי
קיוויתי שתעני מה חשבת, מה מצאת בזה, מה הפואנטה, אבל במקום זה ענית באגרסיה עצמית.
אני חושבת שיש בזה פואנטה. ואני גם יודעת שבסופו של דבר אני אפרסם את התגובה שלי. זה חלק מאיתנו. זו המטרה שלנו. לחלום על זה, לעבור את זה, להסתכל על זה מאחור ואז לחלום על זה שוב. הרבה פעמים גם אני חשבתי למה לעזאזל, אבל אני פשוט ידעתי. זה חלק מהתהליך. גם כי כולם עושים את זה, וזה הופך את זה, איכשהו, לנכון, וגם כי זו הפילוסופיה האישית שלי, ילדה בת שלוש עשרה שעוד לא ראתה כלום שחושבת שיש דברים שאנחנו פשוט חייבים לעבור כדי לבדוק אם אנחנו מסוגלים לעבור אותם ואם לא אז להתראות. גם אם לרגע נראה שלא, זה לא יקרה בחיים, המישהו הזה שם למעלה יצחק לך בפנים ויפוצץ לרגליך את הפעם הבאה.
אני מקווה שהבנתי נכון את מה שכתבת ועניתי לך על זה
כן, הבנתי. אבל אני חושבת שזה הרעיון הבנתי בשיר, ההתייחסות לעונות. אני חושבת שמה שחשוב זה שמה שנשאר בסוף זה אפילו לא זיכרון, אפילו לא לומדים מזה להבא, לא זוכרים את הצבעים של המדרכה העצים והחול, רק טעם. משהו מהומהם שיושב לך על השפה. ואתה לא יכול לשחזר את הצעדים שהביאו אותך לשם, זה כמו אוכל שאתה לא יודע איך הטעם המדוייק שלו יצא בדיוק כזה ומה יש בתבשיל. אני חושבת שזו התוצאה של הסתיו, של הויתור, של התפוגגות המשמעות מהזכרונות של העונות הקודמות. וזה בדיוק מה שמאפשר לנו לחזור עליהן… שוב.
טקסט מלא בקסם. כן ומעולה :)
+5
תודה רבה!
זה חמוד. אהבתי את ההקבלה: זוגיות לעונות.
והשורה בסוף-!!!
זהו, גם אני אהבתי את השורה בסוף, שמחה שראינו את אותו הדבר (:
יפה, הזכיר לי את הזכרונות ילדות-יסודי שאני לא זוכרת אבל זה סתם כי הזיכרון שלי דפוק ????
חחחחחחחח בדיוק. זה מה שכיוונתי! וזה לא דפוק בכלל. תודה על התגובה
נחמד.
תודה (:
מה הפואנטה?
אני חושבת שמה שחשוב זה שמה שנשאר בסוף זה אפילו לא זיכרון, אפילו לא לומדים מזה להבא, לא זוכרים את הצבעים של המדרכה העצים והחול, רק טעם. משהו מהומהם שיושב לך על השפה. ואתה לא יכול לשחזר את הצעדים שהביאו אותך לשם, זה כמו אוכל שאתה לא יודע איך הטעם המדוייק שלו יצא בדיוק כזה ומה יש בתבשיל. אני חושבת שזו התוצאה של הסתיו, של הויתור, של התפוגגות המשמעות מהזכרונות של העונות הקודמות. וזה בדיוק מה שמאפשר לנו לחזור עליהן… שוב. מה אתה חושב?
את מחליפה בן זוג כל שנה? (איך יש לך כוח?!)
כי הרעיון בעונות זה המחזוריות…
חחחחחחחחח מחזוריות של קשר אחד או של הרבה קשרים? זו השאלה, לא?
ברור שדימית מחזור אחד של קשר לעונות ;)
אולי אחר כך מפשירים שוב פעם עם אותו אדם חח
מה שכתבת גרם לי לחשוב על כך שעונה, למשל האביב של השנה שעברה, חייבת לפנות את המקום לאביב הנוכחי. ועכשיו, כשאנחנו באביב הזה, אין זכר לאביב שעבר. שום דבר היום לא מכיר בכך שהיה מחזור אחר פעם. כל החרקים והפרחים חושבים שהם הדור הראשון בעולם, מגלים ומאכלסים את הארץ. הם יגדלו ויפרחו ויבשילו, ישחימו בקיץ תחת השמש, ויתכלו בסתיו. הגופות שלהם יתכסו במי גשם ועד סוף החורף כל החומר האורגני יתפורר, ללא זכר.
זה קשה ללכת בשדה באביב הזה, להסתכל מסביב ולחפש את האביב שעבר. איפה הוא? בצמח הזה? בשמיים האלה? ברוח הקלילה הזאת? בדבורים שיוצאות מכוורת? זה לוקח הרבה מיומנות למצוא, חצי קבורים מתחת לפסיעות של איזה כלב, את הזרעים של האביב שעבר. ואז לשאול – האם זה זה? האם הדבר המצומק הזה שאני מחזיק ביד הוא כל מה שנשאר מעונה?
וואו. מעניין. אהבתי
עולם ומלואו.