משבצות

היא יושבת בשולחן שבסוף הכיתה, הקרוב ביותר לקיר,
ועל מחברת משובצת היא משרבטת כוכבים.

היא יושבת בשולחן שבסוף הכיתה, זה שהופך אותה לבלתי נראית,
היא יושבת שם ומאזינה למוזיקה מאזניות קטנות המוחבאות בקפוצ'ון גדול.

היא יושבת בשולחן שבסוף הכיתה, זה ששמור לשבורי הלב,
היא יושבת שם וטובעת בעצמה, בדמעות, במוזיקה, בכוכבים.

היא יושבת בשולחן שבסוף הכיתה, בו הזמן עוצר מלכת,
שם אין שעה לייחל לבואה, שם אין המתנה, הכל אותו הדבר.

היא יושבת בשולחן שבסוף הכיתה, בו שמים את התיק על הכיסא שליד,
כדי לשקוע במחשבות לבד, בלי שאף אחד יוכל לשאול,
למה הדפים משובצים כל כך והכוכבים אפלים כל כך ולמה אין ירח שיאיר הכל.

היא יושבת בשולחן שבסוף הכיתה, בו לא צריך לזייף חיוך
או לומר שהכל בסדר ושאני סתם עייפה.

היא יושבת בשולחן שבסוף הכיתה ומריצה שוב את השיר שלו,
ואז קצת לפני הסוף היא מחזירה להתחלה כדיי שאף פעם לא ייגמר.