לפעמים אני מציירת על עצמי
ורדים אדומים שפעם נבלו ומתו,
עכשיו הם בין החיים,
לפעמים תקוות שנגוזו
באשמת עיניים חסרות צבע ובוגדניות,
לפעמים חלומות שפעם פרחו
ועכשיו הם מתפוררים בין ידיי הרועדות,
קצר, קולע, וכמעט פוגע (זו בכל זאת אני, את יודעת).
לא הבנתי את הקשר בין הוורדים החיים לפגיעה העצמית. כלומר, מן הסתם שכאשר הדמות חותכת את עצמה הוורדים שהיא מציירת גדולים יותר ומלאים יותר, אבל באופן מטאפורי – וורדים מלבלבים לא מתקשרים לגוויעה של הרצון לחיים של הדמות.
יפה, גם בלי קשר בין הדברים.
תגובות (2)
קצר, קולע, וכמעט פוגע (זו בכל זאת אני, את יודעת).
לא הבנתי את הקשר בין הוורדים החיים לפגיעה העצמית. כלומר, מן הסתם שכאשר הדמות חותכת את עצמה הוורדים שהיא מציירת גדולים יותר ומלאים יותר, אבל באופן מטאפורי – וורדים מלבלבים לא מתקשרים לגוויעה של הרצון לחיים של הדמות.
יפה, גם בלי קשר בין הדברים.
תודה לך והוורדים נוצרים מהדם. ככל שהיא חותכת יותר ועמוק יותר הם מלבלבים וגדלים.