מנגינה אילמת

רץ במוח
הביט הזה הפנימי
אבל החוסר ביטחון
הוא פשוט אמתני

אני רוצה לשיר ולצרוח
עם הזמר
פשוט סתם
כדי להיות מטומטם
ואז אני מרגיש שזה מיותר
אני הרי לא יודע לשיר
ובטח שלא זמר

יש בתוכי איזה שביב קטן של רעיון
ובמקום לנסות להגשים אותו
אני משכיב אותו לישון
סתם מהפחד ללכת למקום הלא נכון
לאבד כיוון וליפול
או להיות תקוע עם הרגליים
וקבור בתוך החול

אז אתה משתיק את האומנות
אבל היא חלק ממך
לא משנה מה תעשה
היא בתוך תוכך
לא משנה כמה תנסה
להכחיש לטשטש
לחסום או לבלום
זה נמצא בראש
אי שם
אז אל תחשוב שאתה טיפש
ואל תחשוב שאתה הכי מדהים שיש
פשוט תנסה

המנגינה האילמת
רכבת היצירה
היא לא נעלמת
היא פשוט משנה צורה
היא שם מאחור
מחכה בחושך ובקור
מחכה שתיתן לה מקום
שתגיד לה
"אני אקשיב לך היום
אני אשיר אותך
גם אם אני לא יודע לשיר
אשיר את היצירה בווליום אדיר
גם אם הוא גבוה מכוער וצפצפני"
כי המנגינה האילמת הזאת
חייבת לקבל ביטוי
ולהפוך להיות אני