מי שאת זה מספיק
תמיד את חייבת להיות יותר.
יותר מכולם, יותר מעצמך.
בכל דבר שאת עושה,
את מוכרחה לתת את כולך.
וגם כשאין לך כבר כוחות
ואין שום סיבה להשקיע בכלל,
את נותנת מעבר למה שצריך
ואין שום יוצא מן הכלל.
את לא יודעת איך לעצור,
איך לומר- זה מספיק
תמיד הספקות העצמיים מתגנבים
ואת מנסה את עצמך להצדיק.
שאם לא תתני את ה100 אחוז
את כנראה תתפתי לוותר.
שאם את לא תדרשי מעצמך,
אז עלייך יוכלו לוותר.
ואת יודעת שאין לזה שום חשיבות.
שמותר לך להיות בינונית.
את לא חייבת תמיד לשאוף לשלמות,
מספיק שתהיי אמיתית.
תקשיבי ללב שלך שאומר לך מתי לעצור,
ומתי הוא צריך מנוחה,
תרשי לעצמך לשחרר לפעמים,
תהיי קצת יותר בטוחה.
כבר הגשמת הרבה חלומות
והגעת כל כך רחוק
תזכרי שאת מה ששלך,
אי אפשר כבר למחוק.
מי שאת זה מספיק,
ואת לא צריכה להוכיח עוד כלום.
את לא חייבת לרוץ יותר.
את יכולה להסתפק בלקום.
תגובות (3)
נשמע כמו הפרקפציוניזם שרבים ומוכשרים סובלים ממנו. מניסיוני האישי, שכנוע עצמי פחות עובד.
אני הייתי עושה את זה כדי להתבלט, לקבל את תשומת הלב של אחרים, כי בלבלתי את זה עם אהבה שלא הכרתי בילדותי. הכרתי רק התפעלות. שמתי לב שההתפעלות הזאת חוזרת הרבה בטקסטים שלך (הרכבת פאזלים הפוך – גם הסיפור שלי התחיל מפאזלים)
מקווה שתמצאי את הדרך החוצה. זה היה ממש מתיש להיות שם, וכל-כך משחרר להיות כאן ועכשיו.
כל מה שאני יכולה להגיד זה, שאמרתי במילים את מה שלי אין אומץ להגיד לעצמי. כל הכבוד לך! כי זה לא קל!
אני חושבת שהקטע מאוד מקסים ומעודד וברגע שהמילים הופכות למציאות זה יהיה מספק הרבה יותר.
לפעמים יש תחושה שהחברה דורשת שנהיה יותר גם כשכבר אי אפשר. הכי חשוב זה להקשיב פנימה ולעשות מה שטוב לנו. לפעמים לרוץ קדימה רק יגרום לנו לפול מהר יותר.