מי אתה?

אהובי?
זהו היום השנוא עליי
והאהוב עליי גם יחד.
אתה כבר יודע,
אתה כבר יודע.

עשיתי היום את הטקס הקבוע שלי-
ארבע-מאות שמונים ואחד מכתבים
שנכתבו וטרם נשלחו,
אולי ישלחו עוד עשרים שנה.

הספק דיי מרשים
למחזור אחד של יחד,
מחזור אחד של ירח
מחזור אחר של יחד
לבד.

היום אני במלחמה-
מלחמת המבטים:
מביטה ומביטה ומביטה
על כל סיכומי הימים
על כל סיכומי הימים ותחילתם
שכתבתי עבורך-
בשבילך.

אין לי מי שיבין אותי.
אפילו לא מקום,
איזה קרקע-
להשתטח מטה,
לנשק ולהתפלל,
לנצור ולהלל.

היום אני במלחמה-
מלחמת המבטים:
מביטה ומביטה ומביטה,
עד שהעיניים שלי
יאבדו את צלמן.

היה לי כל כך הרבה תוכניות-
בקשר אילך אליי
וליחסים האינטימיים
העדניים בניינו.

אני ממש מקווה
שאתה לא כועס עליי.
אבל לפני כמה ימים
סבתא החליטה
להוציא את הבגדים שלך.
היא העבירה את השקיות הגדושות
כשהן עדיין מלאות
עם ניחוח עדיין ומתקתק של כביסה.

לשכונה הארעית
של מבקשי המקלט
בדרום העיר.

אז עכשיו החדר שלך
הפך להיות
חדר העבודה שלי.
הוא מלא במכשירים מצפצפים
נטול אהבה או אופי
ואני לא מצליחה
לנהל ממנו,
את שיחות הועידה
ובאופן כללי לתפקד.

הוא לבן,
נקי וסטרילי,
ויש בו וילון כחול-
בצבע של משחת שיניים
עם ריקמה עדינה
של פרחים בחלק התחתון.
וכן החלפנו אותו סוף סוף-
זוכר שדיברנו על זה
בתחילת שנה?

מבחינת אביזרי דמיון-
עדיין יש לי רק תמונה אחת שלך
והיא כל כולה
בקשת גווני האפור.

כנראה שבכל ההיסטוריה
לא נולד עדיין
איזה מדען אדיש
שתהיה לו את המסוגלות הזאת-

להבין שתמונה אחת בצבע
של תינוק ברחם אימו
מתוך האולטרסאונד-
יכולה להציל חיים
להציל את החיים שלי.

ולסגור לי מעגל
כדי שאני אוכל להבין
סוף סוף
מי אתה?
מי אתה?
לעזאזל, מי אתה?