מישהי שהייתי פעם

האצבעות שלה נצבעו בכחול-
היא כתבה שירים
על נייר, עם עט נובע פשוט.
הם היו מלודרמטים
ומלאים בקלישאות
אבל היא נתנה אותם לעולם בכזו שמחה
כאילו הוא נתן לה משהו בתמורה.
אמא שלה הייתה קוראת איתה 'שמע ישראל'
לפני השינה
ובערבים ארוכים היא הייתה שרה מול המראה בחדר שלה עם היד שלה כמיקרופון מול פיה
והיא אהבה ללמוד בבית הספר
ובבקרים גשומים
אבא שלה היה מסיע אותה לשם
באוטו הגדול הלבן שלו.

האצבעות שלה התלכלכו בזיעה-
היא ניסתה לכתוב שירים
על המסך הלבן עם המקלדת הקטנה
כל המילים נראו לה שגויות
אז היא לא הפסיקה למחוק אותן
אבל היא המשיכה להקליד ביאוש
כאילו הן יכולות להסיר מעליה איזה עול
ואמא שלה הלכה למליון רופאים
ולא היה לה זמן בלילות,
אז היא קראה 'שמע ישראל' לבדה
ובערבים ארוכים היא בחנה את הגוף שלה מול המראה עם מודל היופי העולמי חרוט לה בראש
והיא שנאה את הבנות בבית הספר
ובבקרים גשומים
היא העמידה פנים שהיא חולה
ואבא שלה מכר את האוטו הלבן הגדול שלו כי לתקן אותו עלה יותר מדי

האצבעות שלה נמרחו באדום
היא סדרה שורות
בעור שלה, עם סכין גילוח פשוטה.
היא דממה יותר מדי
והירכיים שלה כאבו כל כך
אבל היא המשיכה לחתוך בכהות
כי היא כבר לא הצליחה לכתוב שירים.
והיא לא אמרה יותר 'שמע ישראל' לפני השינה כי הרגישה שאלוהים שונא אותה
והיא לא הסתכלה במראה
והיא אף פעם לא הלכה לבית הספר
ובבקרים גשומים
היא שכבה במיטה בלי לזוז
ואבא שלה נסע לעבודה, לבד
ברכב הטורקיז הקטן שלו
שהיה קטן מכדי שיהיה בו מספיק מקום לאף אחד מלבדו.