מחר-ממש השקעתי, תקראו בבקשה

אני אומרת לך,
שאולי תוותר על ללכת..
ותישאר לראות אותי.
למרות שברור לי,
שזו לא ההצעה הכי אטרקטיבית שאפשר להציע.

אתה בטח בכלל לא מבין,
שיש גברים בחיים שלי,
שהיו קונים את זה בשנייה.
שדיי בקלות, אני אנצח על כפות המאזניים.

אתה כל הזמן מזכיר את המחר,
אבל אתה לא יודע..
שבקושי את היום יש לי.
אני לא מצליחה לראות רחוק קדימה.
אני ילדה של סיפוקים רגעיים וסוף העולם.

נהיה פה מחר?
מתי זה מחר?
מתי הוא יבוא?

אני בכלל לא יודעת,
מה מחר יביא לי.
מתנות ארוזות מידי.
או חיוכים עם סרט.

ואיתך אני יכולה לעמוד על הראש,
גם עד מחרתיים.
וכלום לא יזוז כאן.
איכשהו במשחק הזה,
זה כל הזמן תורך.

לפעמים, אני מנסה להסביר לשנינו..
למה זה טוב
שאתה עדיין כאן.
שאנחנו איפשהו.

וחושבת,
איך עברי לידר קצת טעה.
ויש פעמים שיותר טוב כמעט מכלום.
שכמעט זה מנחם.
כי יש לי כיסא מלכים בתוך הבטן
וזה טוב, שיש מישהו שטורח מידי פעם לשבת..
רק שלא יצטבר אבק.

היו אנשים בעבר,
שלא התעקשתי מספיק.
רק כי לא רציתי,
לקום וללכת ממך.

היום אני אחרת.
מחכה בקוצר רוח,
שיבוא מישהו..
שיגרום לבטן שלי לזהור בחושך.
שיגרום לי להרגיש.

אני דובי אכפת לי,
שמאוד בקלות מחליף צבע
והופך לדובי לא לא.
אני גם דיי בקלות נשברת,
ומציעה חיבוק גדול.
אתה בטח כבר מזמן לא מוצא
את כל עסק הדו-קוטביות הזה מקסים.

בטח בסוף יגיע מישהו,
שימצא בי קסם שנשאר נצח.
אבל עד אז,
רק רציתי שתזכיר לי..
שיש דברים שיכולים לחכות למחר,
כי אנחנו כאן היום.