מחוגים

הם כל כך דקים ומדויקים,
בלעדיהם השעון המעורר לא מקים ולא יקים.
ולכן כעת תחת העיניים יש שקים,
ובאוויר שמבעד לזכוכית הם עודם מכים.

חוזרים כל פעם על אותו מסלול משעמם וצפוי,
הם היו שם קודם, בעבר, מזכירים לי מתכון ישן, מעושן ואפוי.
אי אפשר לומר שהם כאן בהווה, מפני שברגע הבא ההווה יהפוך לעבר, העבר יהפוך לעבר של העבר והעתיד יהפוך להווה, זהו תרשים כפוי.

ואני נשארת פה, כי מה כבר יש לי לחפש בחוץ?
הו, כמה שאני שונאת מחוגים, כל מחוג לחוץ, מחוץ, רחוץ, מוכן למירוץ.
ועדיין, שעון עצר מלכת מראה פעמיים ביממה את השעה הנכונה, האם כל זה נחוץ?