מה ששלי, שלי. (כותרת זמנית)

לפני עשרים שנים, הוא נולד.
תינוק, ילד, מתבגר, ואדם בוגר.
מודע, חושב, מרגיש, ועקשן. נפש עצמאית וחופשיה.

הוריו, משפחתו, וסביבתו, ניסו לעצב אותו בדמותם. תחילה נתן להם, לספק את היצר, גם אם זה מאוד כואב.
התאבון רק גבר…

נמלך בדעתו, ובחר בדרך כואבת. בלעג, בקלס, בשוט ובבדידות, הקשה יותר מכל.

עשרות סטירות, חניקות, ומכות.
מאות השפלות שחלחלו.
אלפי הערות שיפוטיות.
עשרות אלפי פעמים שבהם התעלמו ממנו, וצקצקו בלשונותיהם.

מפחד, לכעס.
מכעס, לעצבות
מעצבות, לדכדוך.
מדכדוך, לדיכאון.
מדיכאון, לחרדה.
מחרדה, לקהות רגשית.

לא פעם ויתר על השמחה.
לפעמים ויתר על אהבה.
מעת לעת התייאש מלדבר ולספר,
פה ושם נמנע מלהיעזר.
לעיתים לא הייתה תקווה,
בעבר הרגיש אכזבה רבה.

אולם, על דבר אחד מעולם לא ויתר.
על הידיעה שיש בחוץ יש עולם אחר.

יש שמחה, ואהבה.
יש נתינה, והקשבה.
יש הערכה וחמלה.

ישנם מישורים רחבי ידיים שמחכים שיסייר בהם.
תרבויות ענפות ומורכבות שמשתוקק הוא לחקור.
מאות כלי נגינה שאין הוא שמע.
המוני אנשים שיחייכו איתו, ויצחקו.
מיליוני ספרים שבהם לא קרא בשקיקה, רפרף, או הטיח אותם ברצפה
אינספור חוויות שונות, מותר לקטוף ולקחת,
יש מספיק לכולם,
ואוי למי שיגיד לי אחרת!