מה שלא הספקתי לומר

ילדה, שאני לא מכיר. אותה.
ילדה שלא אכיר. לעולם.
ילדה, בינו קיר של שתיקה
שבוער ומתלקח עמוק בפנים

שנים, שעובורת, אנחנו עדיין זרים
וימים, ולילות. שמעלינו חולפים.
ברגע ההוא שהכל נעלם
הבנתי מה אני מחפש בעולם.

ואז, עוד תפילה, אל האל. שלמעלה.
שביקשתי, בעצמי. משאלה יחידה
ואותם, המילים, שאמרנו בלילה
שנשכחו נעלמו ונהפכו לחידה.

אותה בחורה שהכרתי בערב.
ושניסתי שרק לא להתרחק
ציפיות, שהלכתי איתן אל החדר
והלכתי, לישון. התעוררתי כבר ריק.

הסיפור, לא נגמר. הסוף עוד פתוח.
וכל מה שביקשתי נעלם עם הרוח.
כשפתחתי ציפיות שווא וכזב.
ועכשיו, תחילת הסתיו ואני שוב מאוהב

הפסנתר החלש, שנשמע מן הדלת.
ומילים נוספות שכתבו ידי.
תחושת ריקנות בלתי נסבלת
אבל בסוף הכל היה יותר מדי.