מדהימים אותי, אנשי הניכור

לפעמים הם מדהימים אותי, אנשי הניכור.
אני צופה בהם מהצד, מהופנט מן הפלא.
הם שופעי מילים,
ובחוטי המילה, בחמימות ובמחוות,
הם מושכים אליהם את הזולת.
ואני מהצד,
רואה מפגן של חכמה אנושית מושלמת:
איך להגיד את המילה הנכונה בקול הנכון, בגוון הנכון,
בהתכווננות מושלמת של הרוח ושל הגוף.
ואז ברגע מכריע, נדמה שהם נהיים גוף אחד עם הזולת.
ממש ישות משותפת.
אבל אז הם מסתובבים אליי,
(כי הם חייבים לכוון את זה לאנשהו)
ופורקים
כמה שהם שונאים אותם
את כולם
את כל האנשים הפשוטים, הגסים הטיפשים. כמה זרות. כמה מרחק-
וחוזרים חזרה לחייך ולהקסים אדם ולדבר בשצף קצף…
אני מביט בגב שלהם, הזמן שלי מפגר מאחור,
בעיניים קפואות של תמימות מנופצת, לוחש אל התמונה המתרחקת,
"הייתי בטוח שאתם חברים."
מה שדימיתי גוף גדול ואוהב
נשבר לגופים קטנים עוינים.

אני לא כמותם!