מאבד מילים

מאבד ימים.
מתעורר באמצעיתו של לילה ויורד לרחוב.
מהלך במרכז דרך בין מכוניות חונות,
אור קלוש מאיר על שארית טיפות גשם, נחות על כביש אספלט.
פוסע, נעליים כבדות, קולות צעדיי נשמעות רק לי, ראשי מורכן בהליכתי, ואני מביט בטיפות מתנפצות תחתיי.

אור נגלה, מתוך סימטה, אני פונה, ללא חשש ועם הבנה גמורה שלשם אני אמור להגיע.
קרב אל האור, נוגע בו בידי, הוא בוקע מחרכי דלת עץ עבה, יחד עם חום נפלא.

היא פותחת לי, אני נמשך ונכנס.
היא מתרחקת עם גבה אלי, עולה במעלה חדר מדרגות ישן, קולות צעדיה דקים, נעצרת ומסובבת אלי מבטה, אני מתקדם לעברה.
מוליכה אותי במסדרון מרוצף אריחים לבנים אל דירתה, אנחנו נכנסים, אני נועל אחריי דלת פלדה.
היא ממשיכה לחדרה, מורידה חלוק ונשכבת.
אני מביט בה עומד, בכאבי תשוקות, ברגש נכבה, נשכב לצידה.
עורג למגע, היא מפנה אלי פניה, ללא לחישה.
מוצא עצמי עירום, חודר לתוכה, כורכת סביבי רגליה, אני שלה, אני לא שלה.

אני חוזר לאמצעית לילות, נעלם אל תוך גדרות לבנות.