לסלוח? למה?

הבחירה שלי הייתה שגויה.
אני יודע. טעיתי.
יש כזאת אפשרות של סליחה ?
אני יודע, הייתי גועלי.
הייתי כמו כולם, זרמתי עם כולם.
פחדתי לתפוס את המקום שלך.
והנה אנחנו נפגשים שוב. נהדר.
תוכלי לסלוח לי ?
הייתי אידיוט מושלם.
לא ידעתי שיש אפשרות להתנגד לזרם הזה,
לא ידעתי שאני מתנהג כמו פחדן.
בבקשה, תסלחי לי ?
אני לא יודע איך אוכל לכפר על זה,
ואני, כאילו, מבקש סליחה.
אמתית, מכל הלב וכל זה.
***
הוא עמד מולי מדבר, יותר מברבר
ומזבל לי את המוח על כמה שהוא מצטער.
זאת בערך הפעם העשירית שהוא עושה את זה.
כמו תמיד חלק אחד בתוכי צעק 'תסלחי!'
החלק האחר,
זה שתמיד השפיע יותר, צעק בדיוק הפוך.
הרי למה מגיעה לו הסליחה שלי?
כשהייתי לבד הוא לא הסתכל לעברי,
או אולי דווקא כן כדי לכוון את היריקה טוב יותר.
הנקודה היא, שום דבר שמגיעה לו הסליחה שלי.
הסתכלתי עליו ורציתי להחטיף לו בעיטה, שיעוף מכאן לכל הרוחות!
לתת לו אגרוף, או סטירה, שיעוותו לו את כל הפנים.
אבל ידעתי שאני לא יעשה את זה.
הוא נשען על הקיר ונראה עייף. לא עייף, מותש .
ריחמתי עליו.
ריחמתי עליו למרות שלא הגיע לו,
אני לא יודעת למה,
זה היה מן רגש לא רצוני, בלתי הגיוני בכלל.
'תקשיב .. אני סולחת…'
מה?! מה אמרתי עכשיו?!
מה עובר עליי ??
העיניים שלו, בניגוד מובהק לעיניים שלי,
נצצו משמחה כששמע מה אמרתי.
פתאום הוא לא נראה לי כל כך מותש.
ופתאום לא הסתכלתי עליו בכזאת שנאה יוקדת.
והבנתי. הבנתי למה לקח לי זמן לסלוח.
למה לקח לי כל כך הרבה זמן למחול.
כי לאט לאט .. פשוט ..
כי אני פשוט א ..