למה דווקא את

אין לי הרבה בחיים.
משפחה, הכלב שלי, מעט חברים ואותך.
אני לא מתלוננת, זה מספיק לי.
אבל אני מרגישה את ההתרחקות שלך ממני.
זה כואב.

אנחנו לא מכירות זמן רב, ובכל זאת אני מרגישה שאת כל החיים שלי.
כל מה שאני רוצה שיסבוב סביבי.
איך זה קרה?
למה דווקא את?
דווקא את מכולן?
הראש חושב רק עלייך, הלב מתפוצץ מגעגוע אלייך, הבטן מתהפכת כל הודעה קטנה.
ואת בשלך.
מתייחסת אליי כאל דרך אגב.
זה כואב. כבר אמרתי?

תכננתי לתת לך את כל מה שיש לי.
לעשות כל שביכלתי להשיג את מה שאין לי.
רק בשבילך.
רק בשביל לראות את החיוך מתנוסס לך על הפנים.
רק בשביל לשמוע את הצחוק הזה. הצחוק הממיס הזה שלך.
אפילו לא נותנת לי הזדמנות לנסות.
נמאס לי לכתוב בשמעות.

אני אוכל למצוא מישהי אחרת. בסופו של דבר.
אבל את בשבילי יותר מכל אחת.
בבקשה, תיהי בשבילי יותר מרק זיכרון.
כי זה כואב.