לילה בלי שינה

הרדיו בחדר דלוק.
FM 105.45
השעה לא ידועה.
אבל היא בטח מאוחרת.
את ערה במיטה ופשוט כותבת.
שיר קריפי נשמע מהרדיו.
מתפללת בליבך שכבר יתחלף השיר.
קמת את מין המיטה להביט בחלון.
הירח מתנוסס מולך.
כולו זורח.
מפיק הוא אור זהיר,רך ועדיין.
אורו מוחק את דמעותייך הצלולות.
"יד ביד נצעד את הדרך"
מתנגן לו השיר ברדיו.
ודמעותייך ממשיכות לזלוג הן.
הירח כל כך רחוק הוא.
לא יכולה את להושיט לו את ידך.
לא יכולה את לצעוד איתו יחד.
את הדרך החשוכה.
סוגרת את החלון.
וחוזרת למיטה.
מיטה קרה וקשה.
כמו חלק מלבבות האנשים.
ושיר חדש מתנגן ברדיו.
"…התחיל העצב המתוק.
והבדידות חונקת את הצחוק…"
חושבת עד כמה נכון המשפט.
את עצובה ומדוכדכת.
בגלל משהו נחמד ומתוק.
והבדידות חונקת את הצחוק שלך.
שרק פעם ב…
משתחרר לאוויר העולם.
"…לא טוב היות האדם לבדו…"
כך מתחלף לו עוד שיר.
ואולי זה נכון.
אולי לא טוב להיות לבד.
אבל ככה זה.
הבדידות חונקת את הצחוק.
וכך האדם נותר לבדו.
ובסופו של דבר זה בכלל לא טוב.
אילו רק היה לי למי להושיט את היד.
כדי שנצעד את כל הדרך ביחד.
ואז אולי גם ככה לא אהיה לבד.
והבדידות לא תחנוק את הצחוק.
ואז הוא יצליח להשתחרר לאוויר.
אבל.
בכל זאת לילה.
השעה לא ידועה.
הרדיו מכוון על FM 105.45
הולכת לכבות את האור.
למחוק את הדמעות.
חוזרת למיטה קרה וקשה.
ממש כמו לבבות שאני מכירה.
מתלבטת ומשאירה את הרדיו דולק.
מכבה אט אט את הדמעות.
אט אט את הלב.
…"אני לא בוכה אני רק מתגעגעת…"
כך הרדיו שר.
וזה נכון.
אני לא בוכה אני פשוט מתגעגעת.
לאותם הזמנים שהיו לי.
אך ימים אלה כבויים.
מכבה את הרדיו.
והעיניים גם איתו מתכבות.
וככה נכבה עוד לילה ארוך שבו…
השעה לא ידועה.