לביאה

היא הגיחה לעולם,
כולה הדר והוד.
לקח קצת זמן עד שלמדו לתת כבוד.
היא הייתה משהו מיוחד. זן נדיר.
עוף דורס בין ציפורים של שיר.
היא גדלה במרד.
למען עצמה.
נשארו לה צלקות כשהיא נפלה לאדמה.
והיה לעג.
והיו השפלות.
ומהכל היא קמה.
מתעלמת מלחישות.
והיו לחישות.
והיו מכות.
ועוד צלקת, ועוד אחת,
מאותם אנשים שלא מבינים.
מה זה
להיות אישה.

שבגרה, היא מצאה אנשים שמבינים.
יחד איתם היא הניפה דגלים.
והם היו מאושרים.
בחורות עם בחורות, ובחורים עם בחורים.
והייתה לה משפחה,
שהבינה,
והייתה בשבילה.
והייתה לה חברה.
שלא עוזבת.
והייתה רק שלה.
שהבינה מה זה להיות אישה.

שהתבגרה עוד קצת,
היא יצאה לצבא.
כשניצבה בשדה הקרב,
התנפלו שישה.
אמרו כולם: "היא תשרוד, היא אישה"
רק חבל שהייתה לביאה,
כי אם הייתה אריה,
הייתה מתה לבושה.