לא שיר- *שיר*

אז ישבתי לי וכתבתי שיר.

טוב, לא שיר-*שיר*-

כי אם אהיה אתכם ישיר,

השירים שלי, איך לומר,

לא הכי יפים בעיר.

אז מה זה בעצם?

סוג של חריזות,

מסורבלות, מעוקמות,

דמיוניות, ושטותיות-

לא באמת, רק לראות-

אם יכול, אם אפשר,

אם זה עוד לא מאוחר,

להפוך מ… אני, הכותב

למשורר פורח, מלבלב.

כי אין פשוט יותר

מסיפור בחרוזים-

או מסתם חרוזים

שמעבירים מסרים

או תהיות, או מחשבות

ממש לא קשה לראות

שהעניין הזה פשוט

ממש קל, ממש שטות-

פשוט אומר, בלי לעצור,

בלי ללכת סחור-סחור,

איזה מזמור, סיפור אדיר-

אבל לא…

לא שיר-*שיר*.

בפעם הראשונה שניגשתי אל

הדף הלבן, אני מודה- קצת חששתי

שאני לא אצליח, שאני פשוט אאבד

את הצפון מרוב המשא הכבד

של הכתיבה- לא הזאת,

הרגילה, הבלי גבולות-

של הכתיבה המתעללת, המתנשאת, המהוללת-

של הכתיבה הזאתי, הכתיבה המחורזת.

לא שירה- לא, זאת לא הבעיה.

הבעיה היא הצורה, האורך

העניין, הצורך,

האפשרות להביע אינספור דברים

בתוך גבול קטן של אותיות ומילים.

אז אמרתי לעצמי- זה האתגר שלך.

תשב ותכתוב- פשוט מה שבא לך.

רק תדאג תמיד, שבכל הכתיבה-

תהיה חריזה פשוט מופלאה.

שלא תתפשר על חרוזים מאולצים,

חסר לך שתצחק על זה, תפוזים,

ואם לשנייה לא יהיה לך מה לכתוב-

תפעיל את הראש, ותתחיל לחשוב.

האמת שזה מאוד, מאוד מסובך

אבל אני עושה את זה, בין כך ובין כך.

כי הנה, בהתחלה, לא היה שום משקל

אך בינתיים השיר הלך וגדל

וצמח לתפארת, כבר ילד גדול,

ופתאום אני עוצר לרגע לשאול-

שנייה, מה אני עושה?

זה שיר על שיר? כבר הייתי בזה.

זה לא מה שביקשתי ממך, השראה!

לא ביקשתי שיר בלי תוכן וצורה-

רוצה משהו בועט! או איזה משהו עמוק!

או משהו שיגרום להתפקע מצחוק!

אולי עוד מעט, היא לוחשת בשקט,

אני לוקחת ת\'זמן, אני לא מתרגשת.

זה יגיע מתישהו, אתה תראה- בקרוב-

אם מספיק נחשוב, או נטייל ברחוב,

אבל עד אז, ייקח קצת זמן.

נראה לי שבינתיים אני פשוט אשן.

אז זה השיר,

הוא לא נפלא,

הוא לא אדיר,

לא יוצא דופן,

לא כביר,

זה אפילו לא שיר-*שיר*.