לא ניתנת לנגיעה.

בדמיון זה פתאום נראה לה אפשרי,
שהיא יכולה לעוף.
היא יכולה, אם רק תרצה בכך. הכנפיים מחכות שתפרוס אותן. ותעוף. מעל האנשים, העצים והאגמים.
רחוק.
בדיוק היכן שהעננים נמצאים.
רחוק.

בדמיונה הפרוע, היא יכולה לעוף.
הכנפיים נותנות לה כוח. אותו כוח שעל פני האדמה כולם דרכו עליו והעפר כיסה כל זכר ממנו.
היא פתאום מרחפת. צוללת לתוך המעגל האין סופי הזה. הדמיון. לא ניתנת לנגיעה.
היא גם יודעת, שזה עדיין רחוק מהמציאות. אבל לא אכפת לה, כי שם היא מרגישה בבית.
בדיוק, בבית.

היא כלכך שונה פתאום. אור גדול עוטף את פנייה. לא ניתנת לנגיעה. כמו יהלום מיוחד שעוד לא נמצא, קבור עמוק עמוק בתוך מחילות של עפר.
היא מיוחדת.

והיא לא שוכחת שהכל דמיון,
אז היא נופלת עמוק, מקפלת חזרה את הכנפיים וחוזרת למציאות.

המציאות שלה.