לא הלכתי

לא הלכתי,
נשארתי במקום הזה כל כל כך הרבה זמן,
עד שנרקבתי,
בתוכי, עד שנרקבתי בו.
עבר די הרבה זמן עד שהם שמו לב שמשהו לא בסדר.
אפשר להבין אותם, הם רק שמעו הדים חלשים,
של צעקות רמות שנצעקו עמוק בפנים.
אין לי כבר כוח,
הריקבון מתקדם מידי.
אבל הם יכולים לשמוח,
אין לי אומץ לעשות את זה עד הסוף,
אף פעם לא היה.
הם יחייכו, ואני אחייך להם בחזרה,
לפרקים באמת, כי נמאס כבר לזייף.
לפרקים בשקר, כדי שלא יגלו עד כמה אני חלשה.