לא ברור מאליו

ופתאום, אני לא מרגישה יותר כלום.
קרה לך פעם שלא הרגשת כלום?
יותר מידי יין
ושטר של מאתיים בחזייה לבנה מידי.

כמו שאני מכירה אותך,
זה בטח קורה לך דיי הרבה
או שאולי זה כבר היה באחריותי.
הייתי מפקחת איזור דיי גרועה (ולא אחראית) מאז שהכרנו.

עוצרת לפעמים ברמזור האדום,
שאומר שהכל היה אשמתי.
שאם רק הייתי נושמת עמוק,
לרגעים,
הכל היה נראה עכשיו אחרת.
שוכחת שכדי להרים פסנתר,
צריך יותר משתי ידיים.

משחקי מונופול שאני בוכה,
כשאתה מעקל לי את הבית.
פוצעת עוד חתיכה מהלב ומגישה לך,
עם קצת מלח.
תאכל יקירי,
לי כבר אבד הטעם.

סרטים שמוקרנים בפעם המיליון,
אבל לא בבתי הקולנוע.
אני מריצה לך אותם שוב ושוב
וכל הזמן שוכחת שגם כאן,
יש לנו דלת חירום.

אני חולמת עליך בלילות.
פעם אתה טס עם חמש בחורות לטורקיה
ופעם לחברה החדשה שלך קוראים אפרת.
מחשבות שאני לא מצליחה להציף בטיפקס בתת מודע שלי.
חמש בבוקר, אתה שולח הודעה ממוחשבת.
לילות לבנים, לא לי.

אתה אוהב בימינו נשים אחרות
עם גוון שיער אחר
ועיניים שמשחקות אחרת.
אני שומרת על זכות השתיקה
ונותנת לשקט את הספק.
ולי, זוג משקפי שמש שחורים.

אני לא רוצה להיות יותר,
הברור מאליו.
דברים משתנים.
רוצה שתיתן לי משקל
עם תו מחיר בקופה של הסופר.
משהו כזה שאתה זוכר שהנחת במקרר…
ושבא לך באמת עוד לטעום.

אני מאבדת בימינו (כמעט מרצון),
את האנשים, שהכי חשובים לי.
זו לא אשמתך כמובן..
אבל אני כבר לא יודעת אם לסמן ליד השם שלך,
איקס או וי.
קול שקט על הקו.
אמצע הלילה.
זה בסדר.
זה בסדר?

יש רגשות שנמחקים,
כמו גיר של קלאס
על מדרכת הלבנים הגדולה בחצר.
בא הגשם הראשון ומטשטש אותם
קצת
ועוד קצת.
וכשאני עוברת שם לפעמים אני נזכרת
שבאמת,
אהבתי אותך.