לא אפקח עיניים.

אני פוקחת את עיניי, לשממה שחורה כעורב.
לא מבינה דבר, מדוע אותה שמש אינה חוזרת.
איני מסוגלת, לומר מילה ולהביט בעיניים.
סדקים נגלים, בגופי החיוור והשברירי.
השמש לא תחזור, המילים הללו שאמרת לי.

'לא אפקח שוב את עיניי, עד שהבוקר יחזור.'
ואני מנסה, נואשת כל כך לפתרון הצלחה.
אך האור שוב לא יחזור, הכל נעלם בחושך.
נבלע, עמוק בתוך השחור.

אני מביטה בפניך, חיוורות וכה חלושות.
בהייה במרחק, לא תעזור לי כאן עוד.
אני חייבת לעשות, את הבלתי אפשרי.
אך מה הטעם,
כשאתה כבר
לא
לידי?