לאן ללכת

עצמתי את עיניי כבר כמה פעמים.
לא הקשבתי לכל השטויות של אחרים.
התחלתי כמעט את הכול מהתחלה,
או לפחות זה מה שחשבתי.
אבל זה לא נורא.
פחדתי כל כך שאני באמת אפול,
שאשאר לבד;
עוד מעט מגיעה החטיבה.
הכול פה משתנה כל כך מהר.
קיוויתי שהזמן בשבילי היה עוצר.
ברחתי מהאור שנקרא החשכה,
אמרו לי אם לא תנסה- אז איך בדיוק תדע?
לאין, לאין ללכת? להישאר?
זה מה ששאלתי, כשקולי גבר.
כולם כבר בחרו, הם לא בכו, גם
הם לא הראו חולשה, הם פשוט עשו
גם אלה שאני אוהבת הלכו.
ולא רדפתי אחריהם.
היו כאלה שחיכו לי.
בסופו של דבר לא ידעתי;
לאן ללכת? להישאר?
וכולם צעקו שאני יכולה יותר.
בסוף הקשבתי לשטויות של אחרים,
הלכתי אחריי כל החברים,
הגיע הזמן להגיד שלום לחטיבה;
הולך להיות כה כיף, אני כבר רגועה.