כשהנסיך לא מתאהב בסנדרלה

אני עוד יכולה לשמוע אותך אומר;
"זו הפעם האחרונה".

מתי איבדתי,
את כל האומץ והנחישות.
ואיפה לעזעאזל,
שכחתי את עצמי בדרך?

אני מרגישה כאילו,
אני תמיד עושה שני צעדים קדימה,
ושלושה לאחור.
מסתובבת תמיד באותו המקום.
תמיד סביב עצמי.

הראש מתחיל לכאוב לי,
וגם הרגליים.
אני רוצה לנסוע מכאן,
רחוק ככל האפשר.

כבר שנה וחצי שאני על מצב 'אוטומט' בינתיים.
שכחתי איך,
לקחת את ההגה,
ואת עצמי
בידיים.

אני רוצה דף נקי,
ומשהו לבן.
כאילו לא היית.
כאילו,
אף פעם לא שברו לי את הלב.

אני מרגישה כמו בובת מריונטה
שמישהו שגזר לה את החוטים,
ומחק לה את החיוך.
כמה מכוער זה,
איפור מרוח על הלחיים.

אם העיניים שלי היו ברזים,
בטח הייתי ממלאת את הכינרת.
אנשים היו לוגמים אותי,
מכוסות חד פעמיות של ארומה.
כמה אבסורד.

קר לי בעורף,
וזה מזכיר לי-
כמה דברים נעשים גרועים כשחורף.
איך תמיד, אני באמצע סופת רעמים
גם כשכבר שמש.

אתה מרחק נסיעה מכאן,
ומשום מה זה מרגיש לי
שנות אור.
אני מתגעגעת אלייך נורא.

אני מנסה לחשב באצבעות,
כמה יעלה לי,
לאהוב אותך עוד קצת.
ואם בכלל יש מחיר,
לרגשות מבוזבזים.

אני מתחילה לאבד אמון,
באגדות סנדרלה, ובנעלי זכוכית.
אני צריכה שתבוא.
גם בלי סוס, והבטחות על נצח.