כשהירח מזהיר
לוקח את המחברת וכותב,
כהלום קרב.
חייל פצוע וחבול,
שהביתה שב.
אני כבר לא רוצה להתחכם,
או להיות מיוחד.
לא אכפת לי להראות בנאלי,
או חקיין משוחד.
כשהירח מזהיר מלמעלה,
והימים חולפים להם.
משום דבר כבר לא אכפת,
רק משהו שינחם.
הנפש כבר לא תפרוץ כסילון,
מקסימום זרזיף.
לשום דבר כבר לא מחכה,
רק לאחת שאותי מהחלון תעיף.
תגובות (0)