כפית סוכר בתוך השלג
לינדה לא הייתי שם כבר 50 שנה
אבל אני זוכר הכל
הקול שלו היה דק
דומה לציוץ של אפרוח
הייתה לי מעין הרגשה משונה
שהוא לא באמת רוצה לספר
הוא נשען אחורה
מתרווח לו באיטיות
בתוך הכורסא הלבנה
והמוח חושב על דברים
אחרים לגמרי
שאין להם שום קשר
לרגע הזה
העיניים שלו היו חצי עצומות
הוא מלמל בשקט
שיר ערש ברוסית
חצאי המילים שלו
היו רפות ועתיקות
כאילו הוא עייף מדיי
כדי להשלים אותן
לא הבנתי מילה
הייתה שתיקה ארוכה ונמתחת
הסתכלתי עליו על אבא שלי
צבע העיניים שלו
שפעם היה כחול עמוק
הפך לחצי שקוף
מה שהרתיע
את כל המטפלות שלו
להביט היישר בעיניו
מה שהרתיע אחרות
אותי דווקא הרגיע
נזכרתי במשפט שאמר לי פעמים רבות בילדותי
אני תורם את הכחול שלי לאומנות העץ
ליבי התכווץ
פתאום המשפט הזה
קיבל משמעות חדשה
חדשה וכואבת
הוא צדק
העיניים שלו
שהתאמצו כל כך בנגריה
יום ולילה לילה ויום
התעייפו
והצבע הכחול שלהם
נשאר כחותמת
טבוע ואטום
בתוך חתיכות הנסורת
וגילופי העץ
המעוטרים ביד אומן
כאב לי על אבי והשפלתי מבט
כוס הקפה שהוא הכין לי לפני עשר דקות
עדיין עמדה מלאה על השולחן
הקפה היה חזק כמעט שחור
ואני הסתכלתי כיצד גרגירי הקפה שוקעים
וצובעים לאט לאט את קוביות הקרח שבקרקעית
לקחתי שלוק
"זה מר אבא"
אמרתי בשקט
כמעט בהתנצלות
הוא התרומם מהכורסה
התכופף לשולחן
לקח כפית סוכר
ובידו הרועדת
ניסה להכניס אותה
בעדינות לתוך הכוס
אבל הוא לא הצליח
וכל הסוכר התפזר על השולחן
כמו מטר קטן של שלג
הוא נאנח עמוקות
נשען אחורה
וחייך חיוך מר
"לא נורא אבא"
בסך הכל סוכר
ספר לי על סבא וסבתא ביקשתי בתחינה
והעיניים הגדולות שלי התעגלו
כמו עיניי איילי הצפון
של סנטה קלאוס
סבא לימד אותי נגרות
היו לו עיניים חזקות
כפלדה יצוקה
חסינות מפני השלג המסנוור
לא כמו שלי
הוא חייך בעצב
גם בחושך גם בקור
גם בעצב גם בכפור
צריך לעבוד
הוא היה משנן באוזניי
כל בוקר וכל ערב
ואני הייתי חוזר אחריו
כאילו הוא אמר
איזה פסוק תפילה
ואז נעמד לידו ביראת כבוד
ולומד את רזיי המקצוע
כל ערב אחרי טקס התפילה שלנו
נשכבתי במיטה מסתכל על אמא שלי
שסרגה לי סוודר מצמר לבן לבן
לפעמים היא הייתה גם שרה לי
הוא חזר למלמל את השיר ההוא
ותוך כמה דקות נרדם
בהתחלה נעלבתי
אבל אז נזכרתי
שזה סיפור קשה
קשה ומר
חייכתי
הרמתי את הכוס
והוספתי לה סוכר
הלוואי ויכולתי להוסיף
כפית סוכר לתוך השלג
לתוך הילדות שלך
הסתכלתי מסביב
השלג
כמה הוא היה נוכח כאן
הכל לבן הכל לבן
הסדין הלבן הקנבס הלבן בפינה
שבעליו נעלמו לפני יותר משנה
ונזכרתי שלא חגגנו את ראש השנה
אני לא רעב הוא שיקר
ואז ביקש שנוותר
כי לחגוג בלי אמא זה כואב
המפה נשארה על השולחן הגדול
צחורה ולבנה ערוכה ומוכנה
היא לא יודעת
שלא נחגוג את ראש השנה
כל הבית היה ערוך לחג
חג שלא נחגוג
באופן הרגיל המיוחד
כמשפחה מאוחדת
בבית אחד
רציתי להשאיר הודעה
על הקנבס שבפינה
שהלכתי הביתה
ולקשט באיזה פרח
עשיתי את זה
ואז מהר זרקתי לפח
פתאום הוא הרגיש לי
מזוהם ומלוכלך
עדיף הודעה בטלפון
כתבתי מהר
ונתתי לו להמשיך לישון
לישון ולחלום על השלג הקר
ובדרך הביתה המשכתי לפנטז
שאני אחזור בזמן לבית ההוא
הלא מוכר
אחזור בתור מלאך
ואוסיף לילדות שלו סוכר
תגובות (0)