כך יהיה תמיד

ושוב, כמו פעם, כמו לפני עשרים שנה
אני עומדת בכיכר העיר.
ומביטה בכול, עד שהעיר כבר ישנה,
עד שהשמש כבר פסקה מלהאיר.

ושוב, כמו שנהגתי בעבר,
אני צועדת לביתי לעת חצות.
וכמו תמיד, הגעתי לנהר,
אותו עליי, כבכל יום, לחצות.

וכמו תמיד, לא השתנה דבר.
דרך הפארק, כבכל יום, לחזור מיהרתי.
אותם עצים ואנשים, אותו נהר,
וגם אני, כמתמיד, לבד נותרתי.

האנשים סביבי עוברים, בלי להביט,
וכנראה, שכך יהיה לעד.
הם תמידיים כנצח, הם תמיד ממהרים.
כך גם אני-לבד. תמיד לבד.