כי האדם כעץ השדה

בית א.
כעץ משריש שרשיו, ופורס ענפיו.
יורד לתהומות, עולה כמה רמות.
אל כל הכיוונים, סעיפיו הם פונים.
לא מוותר על כל צד, ושואף הוא לעד.

פזמון.
כך נפשינו, שואפת עד בלי די.
להשקות ולדשן אותה כדאי.
לא לשכוח, לגזום ולעדור.
לטפח, לזרוע ולקצור.
את הכח, לכוון לא להפקיר.
כן לטרוח, אנו כאן כאיש שכיר.

בית ב.
מואסת בשווא, בנדמה בנחשב.
חפצה בעוצמות, השוברות חסימות.
מקימה הבונים, ונוטעי הגנים.
את תקרת כל מדד, היא פורצת בדד.

כך נפשינו…