כיפה

תמיד הייתה שם, מכסה
משמרת קשר משפחה
על סיכה נתפסה
מונחת בשקט, בטוחה
וכעת רופפת, בקושי מחזיקה
כמו הרוח כמעט ברחה
ואיתה, הולכת ונעלמת הזיקה
כשהיא איננה אני חסר
כמו איבדתי איבר
ואיתה אני מתייסר
כבול בשלשלות העבר
היא עול, ומחייבת תריג
משל הייתה חכה ואני הדג
והקרס עמוק בתוך ראשי
פוצע את מוחי
איני יודע את נפשי
את גופי, את רוחי
אינני שם כבר יובלות
אך גירסת ינקותי בוערת
שנותי צימחו לי יבלות
והיא איננה משחררת
החירות עולה בדם
היא לוחשת בראשי
אם חפץ אתה עוד בידם
לא תהיה לעד חופשי
וכשאני פורע ראש
טעם לשוני לענה
ומול הדגן והתירוש
נפשי עודנה מתענה
במותר איני אדם
זכויותי כבהמה
ארץ חופש מקופלת
תחת ראשי על התבור
המציאות המבלבלת
בתקווה, עוד תעבור
וילדי עוד יפסעו
אל ארץ זבת חלב ודבש
את כאבי הם לא ידעו
לכבודם הירדן יובש
ויתיישבו להם בלי עול
תחת כיפת שמים כחולה
לא יראו מן השאול
רק כך תבוא הגאולה