כאריה בקרקס

כשיצאתי מרחמה של אימי, היא הסתכלה עליי בחיוך קצת זדוני.
"הילד הזה יגדל להיות עורך דין." חשבה לעצמה במוחה המקובע.
הדבר היחיד שלו היא שכחה לצפות, הוא שלא קרה מה שהיה צריך לדעתה לקרות.
עם השנים, גידלתי רעמה.
עם השנים, צמחה על עורי פרווה.
על כל דבר ששאלו אותי, השבתי בשאגה גדולה.
בית הספר היה ככלא, אשר בו הייתי צריך לשנן מלא.
יכול להיות שהם התבלבלו קצת, ואולי אפילו הרבה.
אתם לא מלמדים תוכי- אתם מלמדים אריה.
הציונים הנמוכים היו כגלולה חמוצה, שאימי הייתה צריכה לבלוע כל יום, מכיוון שלא נתנה לי להתמקד במטרה.
כאשר הפכתי לבוגר, פערתי חתך גדול בליבה הגוער.
כל מה שנותר לה הוא לבכות, בזמן שאני פתחתי בריצה, לכיוון מה שתמיד רציתי לעשות.
היא עמדה שם בכניסה. לראשה כובע שחור, ועל גופה מעיל פרווה.
היא שלחה ידה קדימה, "ברוך הבא למשפחה."
לחצתי אותה בשמחה, וידעתי שאין דרך חזרה.
היא שלפה אותו מיד, שוט שחור, עם קצה עבה וחד.
ראיתי אותה מיד מרימה אותו וצולפת. "ברוך הבא למשפחה." אמר השוט באהבה כואבת.
גופי היה אמור לכאוב, אך הדבר כלל לא קרה.
אפשר לומר שהייתי מזוכיסט, שלוקח כל מכה בחיוך וקבלה.
הנה אני קופץ דרך חישוק, שמסביבו להבות מרקדות.
הנה אני הולך על חוט, בזמן שאחרים זורקים עליי עגבניות.
פתאום אני ליצן, שפוגע בעצמו בלי סוף.
פתאום אני רקדן, שלקדמת הבמה הבוערת אותו עומדים לדחוף.
ההופעה הגיעה לסופה, ואני משתחווה.
לידי מנהלת הקרקס, מתנהגת כאימא אמיתית במסווה.
איני מוטרד מהשמועות שאותי סובבות. כי הדבר היחיד שמגיע לאוזניי, היא סימפוניה מתוקה של תרועות.
לא אכפת לי להיות כבובה על חוט. כל עוד אני מבדר אחרים, אני מאושר ואפילו מבסוט.
האדרנלין שזורם בתוכי לא נותן לי ללכת. הבמה היא ביתי, וממנה איני יכול לרדת.
רצוני ונשמתי שייכות לקהל, כי רק עבורם אחיה בשביל להגיע אל מחר.
אבלה את חיי כאריה בקרקס. כאשר אני משעשע אחרים, זה בדיוק כמו לקבל את הפרס.